משיגים המבקשים על קביעותיו של בית המשפט המחוזי. לשיטתם, שגה בית המשפט ביישום ההלכות לעניין פרשנות צוואה. לעמדת המבקשים, משקיים חסר או לחלופין ישנה סתירה בצוואה, יש לבחון את אומד דעתה של המנוחה בעת עריכת הצוואה בהתחשב בנסיבות חיצוניות, המצביעות לשיטתם במקרה דנן על רצונה של המנוחה לפצות את המבקשים באופן שמשקף את העלייה בערך הדירה.

לשיטתו, פסק הדין יסב לקטינים נזקים חמורים ובלתי הפיכים, נוכח הטלטלה הכרוכה במעבר נוסף ונוכח החשש כי המשיבה תמשיך בניסיונותיה להסית את הקטינים נגדו. 

בבקשה נטען כי לבית המשפט לענייני משפחה לא הייתה סמכות לבטל צו חלוט לקיום צוואה; כי גם אם העניין לא נטען במועד, אין לכך השפעה; וכי החלטת הביטול שגויה לגופה, בין היתר משום שהמנוח נתן את הדירה למשיבה במתנה בבית הדין הרבני, ומשום שלא הוכח שהדירה נרשמה על שם המשיבה מכוח ירושה.

המבקש טוען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו מנומק כנדרש וכי בית המשפט המחוזי התעלם מחומר ראיות רב שהוגש בהליך. עוד טוען המבקש, כי עניינו מעורר שאלה עקרונית הנוגעת לאמות המידה לבחינת כשרותו של אדם לצוות את רכושו.

המבקש טוען כי המקרה דנן מעלה שורה שאלות עקרוניות המצדיקות מתן רשות לערער. לשיטתו, פרשנות בית המשפט המחוזי את הסכם הפשרה חורגת מהלכות של בית משפט זה בתחום פרשנות חוזים. כן טוען המבקש כי פסק הדין מעלה שאלה עקרונית בתחום ניגוד העניינים, בשל העובדה שבאת כוחו הקודמת של המבקש שימשה גם ככונסת נכסים של הנכס.

המבקשת טוענת כי מדובר ב"מקרה מתאים לדיון מחודש" בשאלת קביעת זמני שהות מקום שבו לצד ההורים הביולוגיים, לקטינים קשר עם  "הורה פסיכולוגי", שאלה שמתעוררת כנטען ביתר שאת כאשר מדובר במשפחות להט"ביות.

ההחלפה נעשתה כשבוע לפני הדיון, כך ש"היה די זמן ללמוד את התיק על בוריו". זו הבהרה חשובה, החלטת בית המשפט המחוזי הנ"ל מדברת בעד עצמה, אך אין בכך כדי לשנות מהתוצאה שאליה הגענו, שכן כאמור, במישור היחסים שבין הצדדים לבין עצמם, אין לנו אלא את אשר הוסכם על-ידם, ביחס לעובדות המקרה.

פסק הדין קמא הורה לבית המשפט לענייני משפחה לבחון מחדש את הסדרי השהות והרחיב את זמני השהות של הקטינה עם המשיב.

חוזרת המבקשת על הטענות שהעלתה לפני בית המשפט המחוזי, בהתייחס בין היתר לפערים שבחוות הדעת השונות שהוגשו בבית המשפט לענייני משפחה; ולעיוות דין שנוצר לשיטתה שעה שהוחלט על שינוי מקום מגורי הקטין וזאת בסתירה לחזקת הגיל הרך.

נטען כי לפי ההלכה הקיימת נכס חיצוני שנשמר בנפרד לאורך חיי בני הזוג לא יהיה שייך לטוען לשיתוף אלא אם הוכח על ידו שיש נסיבות המצדיקות זאת. לעומת זאת, כנטען, בית המשפט המחוזי אימץ ברירת מחדל הפוכה שלפיה נקודת המוצא היא שבחיי נישואין ארוכי שנים והרמוניים, הנכסים החיצוניים יהיו שייכים לשני בני הזוג, אלא אם הובאו אינדיקציות המצביעות על כך שבן הזוג בעל הנכס החיצוני הראה כוונה שלא לשתף את בן הזוג האחר בנכס.