בית המשפט המחוזי אימץ את קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה, שלפיה, בעת קביעת שכר הטרחה חלה טעות חישובית, והמבקש נותר חייב לכונסי הנכסים סך של 16,157 ₪. המבקש טוען, כי "בית המשפט קמא ביסס את החלטתו על החומר שבכתב שעמד לפניו חרף החלטה קודמת שנתן ולפיה לא היה די בחומר זה".

המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שהחליט להתערב בשיעור החלוקה של הזכויות בבית המגורים, כמו גם בקביעה כי המבקש לבדו יישא בחובות העסקיים.

לא מצאתי כי ההחלטות קמא מעוררות שאלה משפטית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך דנן, ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

חוזר המבקש על הטענות שהעלה לפני בית המשפט המחוזי, לפיהן בית הדין הרבני קנה את הסמכות לדון בתביעת הרכוש ואין לבית המשפט לענייני משפחה סמכות לדון בכך מהטעם של כיבוד הערכאות ומניעת עיוות דין והכרעות סותרות.

המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא ביטל באופן מלא את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. לשיטתה, אין כל יסוד עובדתי התומך במסקנות ערכאות קמא בדבר קיומו של ניכור הורי בשל התנהגותה.

המבקשים טוענים כי פסק הדין מעלה שאלה עקרונית לגבי רכוש הרשום כמשותף של צדדים נשואים החיים בנפרד בשל נסיבות שאינן בשליטתם, אך מקיימים ביניהם קשר רציף.

המבקשת טוענת שלמעשה אוחד הדיון בכל התיקים בין הצדדים; שכך נהוג בתיקי משפחה; ושבית המשפט לענייני משפחה הורה להגיש תצהירים משלימים גם לצורך תיק המזונות. לגישתה, המסמכים המבוקשים דרושים להכרעה בתיק המזונות, ולכן יש לגלותם.

בעצם הסכמתו של [המבקש] שהקטינים יישארו בישראל ומוויתורו הברור והמפורש על השבתם המידית לארה"ב, הרי ש[המבקש] הסכים לסטטוס קוו החדש שנוצר.

לטענת המבקשת, לא ברור אם המפגש באמצע השבוע בין המשיב לבין הקטינה יתקיים אחת לשבוע או לשבועיים, ועל כן יש להתערב בהחלטה. נוסף על כך, נטען כי בית המשפט לענייני משפחה העניק למשיב סעד זמני שזהה לסעד העיקרי, וחרג מהיקף זמני השהות שהמשיב ביקש ושהומלצו בתסקיר – כל זאת בשלב מקדמי בהליך, לפני שמיעת ראיות ובניגוד לטובת הקטינה. 

המבקשת – שאינה מיוצגת בבקשה דנן – משיגה על ההכרעות העובדתית של בית המשפט לענייני משפחה וטוענת כי היה על בית המשפט המחוזי להתערב גם בממצאי המהימנות שקבע.