בע"ם 5544/18 נקבעו הכללים הרלוונטיים לגבי האפשרות לקבוע תחולה רטרואקטיבית של צווי הורות פסיקתיים מן הסוג שנדון בבקשה שלפניי, ובכלל זאת נקבעו הוראות מעבר לגבי הליכים שנפתחו עובר למועד מתן פסק הדין. 

נטען כי הוא שגה בקביעתו לפיה לא הייתה חובה לשמוע את הקטין בטרם הוחלט על ההפניה למרכז הטיפולי, וכן שגה בכך שלא ביטל את פסק דינו השני של בית המשפט לענייני משפחה, אלא רק הורה שייחשב כהחלטת ביניים.

בית המשפט המחוזי, בפסק דין מפורט ומנומק היטב, קיבל את ערעורי המשיבים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, וקבע, לאחר עיון בטענות הצדדים ובחקירותיהם, כי המבקשים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח שהמנוח לא היה כשיר לחתום על מסמכי המתנה במועד חתימתם. 

המבקש טוען כי לא היה מקום לבטל את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, שהתרשם באופן בלתי אמצעי מהצדדים ושבפניו נפרשו כל הראיות הרלוונטיות. כן נטען כי בית המשפט המחוזי כלל לא נימק את פסק דינו ולא ציין את הטעמים לביטול פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. 

לטענת המבקש, המקרה דנן מעלה שאלה עקרונית כללית בדבר האפשרות לבטל הסכם ממון שאושר לאחר 30 שנים כאשר "חיו בני הזוג לאורו".

לטענת המבקשים, בקשתם מעלה לדיון שאלה עקרונית בדבר היקף הזכאות למזונות העבר לאור האמור בסעיף 11(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959 (להלן: חוק המזונות), אשר מורה כי "תביעה למזונות שהוגשה כעבור יותר משנה לאחר התקופה שבעדה הם נתבעים, רשאי בית המשפט לדחותה בשל כך בלבד, אם לא ראה טעם סביר לאיחור". הערכאות קמא הפעילו סעיף זה לרעת המבקשים ואת זאת הם חפצים לתקן, אם יותר להם לערער.

 טוען המבקש כי בתקופה הראשונה נמנע ממנו להתגורר ביישוב שלא בשליטתו וכי צווי ההרחקה שהוצאו נגדו לא היו מוצדקים, ועל כן יש לראות בו גם בתקופה זו כמי שקיים משמורת משותפת ולהחיל את ההלכה שנקבעה בבע"ם 919/15 בהתאם.

טוענת המבקשת כי טענותיה לא זכו להתייחסות בפסק דינו הקצר של בית המשפט המחוזי. מרכזה של הבקשה, כך נטען, נסוב סביב "העובדה כי פסק דינו של בימ"ש המחוזי לא בחן כלל את טובת הקטין ולא נתן כל ביטוי בפסק דינו לתמלילים שהוצגו בפניו בדבר הפגיעות המיניות המתבצעות בו לכאורה ע"י המשיב, לאחר שמשמורת הקטין הועברה לידי האב".

החלטה הדוחה בקשה להארכת מועד, תסווג כ'החלטה אחרת', באשר "הארכת המועד נתפסת כהחלטה בעניין שהוא 'טפל לנושא המחלוקת גופה' ולפיכך כהחלטה אחרת; אם נתן אותה רשם, הרי המקום לערער עליה בזכות הוא בבית המשפט שבו הרשם מכהן".

לטענת המבקשת, בית המשפט המחוזי לא התערב בהימנעותו של בית המשפט לענייני משפחה מפסיקת הוצאות משפט ושכר טרחה מבלי לנמק את הדבר, תוך התעלמות מכך שהמבקשת זכתה בדין בתום הליכים ארוכים שנמשכו כשבע שנים. עוד נטען כי תוצאת קביעתו של בית המשפט המחוזי היא כי חוטא יוצא נשכר וכי נגרם לה עיוות דין.