בבקשת רשות הערעור שבפני טוען המבקש כי יש לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובהתאם לכך את חיוב המזונות שהוטל עליו במסגרתו. בתמצית, המבקש טוען כי הבקשה מעלה לדיון שאלה עקרונית הנוגעת לאמת המידה לצורך בחינה מחודשת של חיוב מזונות בעקבות ההלכה שנקבעה ב-בע"ם 919/15.

המבקש טוען בה כי הבקשה מעוררת שאלה עקרונית שעניינה גדרי תחולתה של הלכת בע"ם 919/15 על תביעות להפחתה או לביטול של חיוב מזונות שנקבע בפסק דין חלוט טרם ניתנה ההלכה האמורה. 

בית המשפט המחוזי בחן את טענות המבקשים, ולאחר ששקל בדבר, לא מצא כי יש מקום להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט לענייני משפחה. החלטתו ניתנה בהתאם לדין; לא שוכנעתי כי מתעורר בענייננו חשש לעיוות דין, ודאי שלא שאלה החורגת מדל"ת אמות עניינם הפרטני של הצדדים.

פסק הדין קמא ניתן ברוב דעות של השופטים שילה ורביד כנגד דעתו החולקת של ס"נ שוחט, אשר סבר – כפי שסבר בית המשפט לענייני משפחה – כי כל אחד מבעלי הדין צריך לשאת בשכר הכונסת לפי חלקו היחסי בנכסים נשוא הפירוק, כמקובל במקרים רגילים.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי ניתן על בסיס הסכמת הצדדים, שהושגה לאחר דיון, ושלפיה ימחק ערעור של המבקש לבקשתו, אך מנגד הוא לא יחויב בהוצאות. חרף הצהרות המבקש, אין כל יסוד להניח כי פסק הדין ניתן שלא על דעתו, ולא כל שכן כי בית המשפט לא התחשב בעובדת היותו בעל מום, או בהיותו בלתי מיוצג. 

המבקש סבור כי החלטת בית המשפט המחוזי שלא להיעתר לבקשת התיקון גרמה לו לעיוות דין מאחר שפרוטוקול הדיון מיום 17.8.2020 לא שיקף נכונה את מהלכו, והוביל להכרעה שגויה בעניינו. 

עיון בבקשה דנן מעלה כי חרף ניסיון המבקש לשוות לבקשתו נופך של חשיבות ייחודית, הרי שקביעותיהן של הערכאות קמא אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, לזכות לבירור במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול רביעי".

בבקשה שלפניי, אשר נוסחה בעיקרה כערעור, נטען כי "עיקר הערעור הינו על הקביעות דלהלן כפי שנקבעו בפסק הדין: הקביעה לפיה המערערת לא היית שותפה בעסק, כי הכספים אשר העבירה לחשבון העסק ... לא היו כספי הלוואות והיא זכאית להשבתם לידה".

אין להבחין בין תובענות קודמות לפי אופן סיומן; המבקש הגיש את הערעור לפני שהתובענה נדחתה, ואין לדחייה תחולה למפרע; נערכו דיונים שונים בתובענה לפני מחיקתה, ולכן בית המשפט לענייני משפחה "[]דן" בה וקנה סמכות על הליכים נוספים בעתיד; ההחלטה בתובענה אינה חלוטה; לפי סעיף 6(ד) סיפה, רק נשיא בית המשפט או סגנו מוסמכים להעביר תובענה לבית משפט אחר, ואילו כאן עשתה זאת שופטת שאינה נשיאה או סגניתה.

יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור, וזאת לאחר שמצאתי כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי לא מעורר כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, וכי מתן רשות ערעור אינו דרוש כדי למנוע עיוות דין.