נטייתו הקלה והמסויגת של בית המשפט לענייני משפחה להעדיף את המבקשת אינה מצדיקה לדחות את חוות הדעת ולהותיר על כנו את המצב הנוכחי, שיביא בוודאות להמשך הנזק שנגרם לקטין.

דחה בית המשפט ערעור שכנגד שהגיש המבקש, בקבעו כי מדובר בערעור על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה אשר אין כל עילה להתערב בהן, בפרט בכל הקשור לממצאי מהימנות שנקבעו ביחס לחוות דעתו של המומחה אגב דחיית טענות המבקש לפסלות חוות הדעת.

המבקשת טוענת שהערכאות קמא התעלמו מ"ראיות זהב" שמוכיחות את העברת הבעלות בנכס מהמשיב 2 למשיב 1; שיש לקבלן כדי למנוע עיוות דין; ושמכוח שיתוף ספציפי קמו למבקשת זכויות בנכס.

המבקש טוען שעולות בעניינו סוגיות עקרוניות של תקינות ההליך השיפוטי ושל צדק דיוני: החלטת הסעד הזמני היא צו עיקול אוטומטי שניתן במעמד בית המשפט לענייני משפחה בלבד וביוזמתו; את הדיון בבקשות לביטול העיקול היה צריך לקיים לפי סדר הדין המתאים.

משיג המבקש, בעיקרם של דברים, על קבלת ערעור המשיבים לגבי תוקפו של ההסכם כהסכם מחייב (ראו סעיפים 16-15 לבקשה). המבקש טוען כי לא הונחה הצדקה להתערב בממצאי העובדה שקבע בית המשפט לענייני משפחה בנושא זה, בניגוד לכללים הנוהגים, וכי פסק הדין של בית המשפט המחוזי אינו מתחשב בראיות ובעדויות שעמדו לפני הערכאה הדיונית.

המבקש – שאינו מיוצג בהליך דנן – טוען כי לא היה מקום לדחות את ערעורו מבלי להידרש לטענותיו לגופם של דברים.