פרק 7: אימרת עד בעת ביצוע עבירה - "רס גסטה" (סעיף 9 לפקודה)

שאלה: מהו הפירוש לביטוי "רס גסטה"?

תשובה: אחד מן החריגים לכלל הפוסל עדות שמיעה, מכונה "רס גסטה". בין השאר, חריג זה מאפשר קבלתה של עדות בדבר אימרה ספונטאנית. נעיר כי בפקודת הראיות נדון חריג האימרה הספונטאנית לכלל הפוסל עדות שמיעה בסעיף 9 לפקודת הראיות.

שאלה: מהו הרעיון העומד מאחורי קבלת עדות אימרה ספונטאנית?

תשובה: עדות שכזו מתקבלת בדרך-כלל כראיה על-אף היותה עדות שמיעה, שכן ההנחה היא כי מסירה ספונטאנית של אימרה מפחיתה את החשש כי מוסר האימרה אינו מהימן וכי הייתה לו שהות לארגן את גרסתו ולסלף את אימרתו. בנוסף, מופחת החשש, כי תוכן האימרה אינו מדוייק הואיל וזכרונו של מוסר האימרה בגד בו.

שאלה: כיצד נבחנת ספונטאניות האימרה?

תשובה: ספונטאניות האימרה נבחנת על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה כאשר יש להדגיש שתי נסיבות עיקריות: האחת, מסירת האימרה בו-זמנית או בסמוך לאירוע שאליו היא מתייחסת. השניה, היותו של האירוע אליו מתייחסת האימרה מרגש ומסעיר.

שאלה: מדוע על מוסר האימרה להיות עד במשפט?

תשובה: התנאת קבילותה של אימרה ספונטאנית, בהיותו של מוסר האימרה עד במשפט, גובשה במשפט המקובל האנגלי שם הוסבר כי העדות דרושה על-מנת לשלול אפשרות לאי-דיוק במסירת האימרה וטעות אפשרית של מוסרה. החשש לאי-דיוק אינו משפיע על הקבילות, אלא על המשקל ומי ששמע את האימרה, מפי האיש שמסר אותה, עומד לחקירה נגדית ואף הנאשם עצמו חופשי למסור את גרסתו, אם חולק הוא על תוכן האימרה.

שאלה: האם סעיף 9 לפקודת הראיות מונע את קבלתה כראיה של האימרה הספונטאנית כאשר אין אפשרות להביא לעדות את מי שמסר את האימרה?

תשובה: חובה כאמור לא חלה במקום שאין אפשרות להביא את מוסר האימרה לבית-המשפט, בין משום שאינו בחיים ובין משום שלא ניתן למוצאו בשקידה סבירה.

בתי-המשפט, חרף הקבוע בסעיף 9 לפקודת הראיות, קיבלו בפועל אימרות ספונטאניות כחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה, וזאת אף בלא שמוסריהן העידו במשפט. כך, למשל, נפסק כי יש להתיר קבלתו כראיה של פתק, שבו רשם תייר אלמוני את מספרה של מכונית אשר הייתה מעורבת בביצוע עבירה {ע"פ 183/71, 182 עוזר נ' מדינת ישראל, פורסם בדף לפרקליט 66}.

הלכה כאמור אף השתרשה והנחתה את הערכאות הדיוניות {ת"פ (ת"א) 203/95 מדינת ישראל נ' אלימלך (טרם פורסם)}, שבה נקבע, על יסוד הלכת עוזר, כי יש לקבל כראיה עדות של שוטר אשר נטל מספר של רכב שהיה מעורב בשוד מאדם אלמוני שרשם את המספר על גב ידו.

מן המורם עולה כי במקום שבו לא קיימת אפשרות להביא את מוסר האימרה לבית-המשפט, אין סעיף 9 לפקודת הראיות מונע קבלת אימרות ספונטאניות כראיה {ראה גם ת"פ (מחוזי יר') 7923-03-11 מדינת ישראל נ' שמואל ישראל בן-חמו, תק-מח 2012(1), 4753, 4765 (2012)}.

שאלה: האם חובה כי מוסר האימרה יהיה עד במשפט?

תשובה: לא. אין זה תנאי כי מקור האימרה, האומר, יהיה עד במשפט {ראה גם ע"פ 7293/97 עאמר נ' מדינת ישראל, תק-על 98(4), 194 (1998)}.

שאלה: מהן שלושת החששות העיקריים למהימנותה של אימרה המהווה עדות שמיעה?

תשובה: ראשית, קיימת סכנה כי מוסר האימרה עצמו, שאינו עומד לחקירה נגדית, אינו מהימן. שנית, קיים חשש כי תוכנה של האימרה אינו חד-משמעי, ובהעדר חקירה נגדית של מוסר האימרה לא ניתן להבהירה. שלישית, קיימת סכנה כי אף אם מוסר האימרה מהימן ותוכן אימרתו חד-משמעי, הרי שתוכן זה אינו תואם את המציאות, אם בשל כך שזכרונו של מוסר האימרה בגד בו, ואם בשל העובדה כי תפיסת המציאות של מוסר האימרה מעוותת.

שאלה: האם העיקרון הקבוע בסעיף 9 לפקודת הראיות חל רק במשפט הפלילי {ובשים-לב כי נוסח ההוראה בסעיף הנ"ל נוקט בלשון "עבירה"}?

תשובה: לא. העיקרון הקבוע בסעיף 9 לפקודת הראיות יפה למשפט הפלילי ואף למשפט האזרחי, להבדיל מהוראות פקודת הראיות לגביהן מפורשות נקבע כי הן חלות אך ורק במסגרת המשפט הפלילי {ראה גם ת"א (שלום עכ') 9151-09-08 פטין פואד נ' מועצה מקומית יאנוח-ג'ת, תק-של 2011(3), 29806, 29808 (2011)}.

שאלה: מהן הצורות שבית-המשפט בוחן את האימרה לפי סעיף 9 לפקודת הראיות?

תשובה: אימרה על-פי סעיף 9 לפקודת הראיות נבחנת בשתי צורות: האחת, כראיה עצמאית העומדת בפני עצמה. השניה, כחריג לכלל בדבר אי-קבילותה של עדות שמיעה ולעדויות פסולות אחרות.

שאלה: מהן התכונות הקלאסיות של אימרה על-פי סעיף 9 לפקודת הראיות?

תשובה: התכונות הקלאסיות של קבילות אימרה על-פי סעיף 9 לפקודת הראיות הינן: ספונטניות האימרה, "אימרה המלווה ומסבירה מעשה רלונטי" {פרופ' א' הרנון על הראיות, חלק שני, 193}, "אימרה שנאמרה בו-זמנית והקשורה ישירות עם אירוע השנוי במחלוקת, או אימרה ספונטנית בהשפעת אירוע מרגש" {א' הרנון, שם, 195}, "אימרה הנוגעת למצב נפשי" {א' הרנון, שם, 201}, "אימרה הנוגעת לתחושה גופנית" {א' הרנון, שם, 202}.

שאלה: מה הדין כאשר האימרה נאמרה בעת סערת רגשות?

תשובה: ב- תמ"ש (יר') 19491/97 {פלונית, קטינה נ' אלמוני, תק-מש 2001(4), 60, 65 (2001)} קבע בית-המשפט כי טענת הנתבע כי בעת שאמר את הדברים הללו היה נתון בסערת רגשות הינה הגיונית, ואולם מצבו הרגשי של הנתבע אינו מהווה טעם הגיוני לאי-אמירת האמת.

ההיפך, מתקבל על הדעת שדווקא במצב זה, טרם היה סיפק בידו לשקול את דבריו בכובד ראש ולחשב חישובי כדאיות, ולפיכך הדברים שאמר היו הדברים האמיתיים והכנים ביותר.

המצב לו טוען הנתבע מתאים לחריג המוכר בפסיקה כ "רס גסטה".

עוד נקבע כי אומנם קשה יותר לכלול בחריג אימרות שנאמרו בעת חקירה, אך במקרה דנן, הנתבע עצמו מעיד כי מתקיים הרציונאל המאפשר את החריג – היותו במצב של סערת רגשות שמנעה ממנו לעשות סלקציה בין הדברים שכדאי לו לומר ובין הדברים שלא.

דווקא בשל אותה סערת רגשות יש לומר כי "ההסבר הראשוני" שנתן {כדברי בא-כוחו בסיכומיו} הוא אמין ביותר: התמודדותו במשך מעל עשור שנים עם אבהות שלא חפץ בה ולא התכוון לה.

אין כל זכר בדברי הנתבע באותו מעמד לכך שכעסו על המנוחה נבע מכך שהיא תבעה ממנו להיות אב לילדה שאינה ביתו. מדבריו עולה בבירור שחש נבגד מכך שהמנוחה הרתה וילדה לו בת, מבלי שקבלה את אישורו לכך. מבחינתו, מעשה חד-צדדי זה של המנוחה – כמוהו כ"גניבת זרע", כדבריו.

מכיוון ש"הסבר ראשוני" זה ניתן על-ידיו בסמוך למעשה שעשה, ניתן לראות בו הסבר המעיד על אמיתות תוכנו.

שאלה: האם פניה לנאשם בשמו מצד מי מהנוכחים, בלהט האירוע, עשויה להוות אימרה ספונטאנית, שתהא קבילה?

תשובה: כן. ב- ע"פ (יר') 2083/00 {אליצור משולם נ' מדינת ישראל, תק-מח 2000(2), 9299 (2000)} קבע בית-המשפט:

"יודגש, כי המערער לא זוהה בבית-המשפט על-פי מראה פניו. זיהויו התמצה בכך שאחד המתלוננים זיהה אותו על-פי שמו (שכן לטענתו, הנוכחים בזירת האירוע קראו לאדם שחבט ברכב עם נבוט בשם "אליצור"), ומתלונן אחר העיד, כי אחיו של העריק – קרי: המערער, הוא זה ששבר את אפו.

בפסק-דינו קבע בית-משפט קמא, כי הגם שהמערער לא זוהה בבית-המשפט בשל חלוף הזמן מאז האירוע, הרי הוכח שהוא נכח במקום האירוע וביצע את המיוחס לו בכתב האישום ...

5. במרכז הערעור דנן עומדת סוגיית זיהויו של המערער, כמי שביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. בשל העובדה כי המערער לא זוהה על-פי מראה פניו על-ידי מי מעדי התביעה, כמי שנכח במקום האירוע וביצע את העבירות המתוארות בכתב האישום, מזדקרת השאלה, האם זהותו כמבצע העבירה הוכחה במידה שלמעלה מכל ספק סביר.

6. זהותו של נאשם כמבצע העבירה הנה מרכיב בסיסי באחריותו הפלילית, ובתור שכזו נושאת התביעה בנטל הוכחתה – קרי: על התביעה מוטל הנטל להוכיח את זהות הנאשם כמבצע העבירה במידה שלמעלה מכל ספק סביר.

זיהויו של נאשם כמבצע העבירה יכול שייעשה או מפי עדים, או בראיות נסיבתיות. זיהויו של נאשם אינו מצריך, כשהוא לעצמו, סיוע, ודי לעניין זה בעדות יחידה (ראו: י' קדמי על הראיות – הדין בראי הפסיקה, חלק שני (התשנ"ט), 851).

7. לא אחת מתקשה עד לזהות נאשם על-פי מראהו, בשל פרק הזמן הרב שחלף מאז המקרה, או בשל כך שהמדובר בעבירה שכיחה וקלה יחסית, עת העד (החוקר) מטפל מידי יום בעשרות עבירות מאותו סוג. במקרים אלה, מבקש העד לזהות את הנאשם על-פי שמו – קרי: על-פי הדו"ח שערך בשעתו באשר לעבירה המיוחסת לנאשם ואשר בגדרו ציין את שמו של הנאשם.

דרך זו של זיהוי אינה פסולה. ברם, אם הנאשם כופר בזהותו, משקל הזיהוי על-פי השם בלבד יהיה קטן ודל אם המדובר בשם שכיח ומקובל (שם, 921).

אכן בענייננו, אין המדובר בזיהוי הנאשם על-פי שמו בהתבסס על דו"ח שנרשם על-ידי שוטר בשעת ביצוע העבירה. עם-זאת, במקרה דנן, למצער אחד העדים זיהה את המערער על-פי שמו "אליצור". לכאורה, המדובר בשם שאינו שכיח ומקובל, מה שעשוי להגביר את משקל הזיהוי. דא-עקא, שכאן מזדקרת לה טענת המערער, לפיה לא רק שהזיהוי נסמך על שמו בלבד, אלא שהעד ש"זיהה" גם לא התוודע לשם האמור מפיו של המערער עצמו, כי אם אגב קריאות "אליצור תפסיק", שהשמיעו הנוכחים במקום, או מי מהם, כלפי האדם שחבט ברכב, וזאת בעיצומה של המהומה שהייתה במקום.

8. הטעם העיקרי לכלל הפוסל עדות שמיעה כראיה נעוץ בעובדה, כי עדות שכזו מצטטת אימרה שנאמרה בעבר מחוץ לכותלי בית-המשפט, ולא ניתן להעמידה במבחנה של חקירה נגדית. לפיכך, אין מתקיימים הבטחונות המקובלים למהימנותה של האימרה.

אחד החריגים לכלל הפוסל עדות שמיעה כראיה קבילה במשפט הינו ה"רס גסטה".

אחד מחריגי ה"רס גסטה" מאפשר את קבלתה של עדות בדבר אימרה ספונטאנית.

הרציונאל העומד בבסיס קבילות עדות שמיעה כזו הינו, כי אמירה ספונטאנית שכזו, מפחיתה את החשש כי מוסר האימרה אינו מהימן, וכי הייתה לו שהות לארגן את גרסתו ולסלף את אימרתו. כן פוחת החשש כי תוכן האימרה אינו מדוייק, הואיל וזכרונו של מוסר האימרה בגד בו.

השאלה הנה, האם פניה לנאשם בשמו מצד מי מהנוכחים, בלהט האירוע, עשויה להוות אימרה ספונטאנית, שתהא קבילה, הגם שניתנה מחוץ לכותלי בית-המשפט.

סעיף 9 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, הדן בחריג האימרה הספונטאנית לכלל הפוסל עדות שמיעה, מתנה את קבילות האימרה הנ"ל בכך שמוסר האימרה הוא עד במשפט. בהקשר זה קובע הסעיף בהאי לישנא:

'עדות על אימרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה, או בסמוך לפניו או לאחריו, והאימרה נוגעת במישרין לעובדה השייכת לעניין, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט.'

ב- ע"פ 7293/97 עמאר נ' מדינת ישראל, דינים עליון, נה 295, פסקה 8 לפסק-הדין). נקבע, כי סעיף 9 הנ"ל אינו מונע קבלת אימרות ספונטאניות כראיה, מקום שלא קיימת אפשרות להביא את מוסר האימרה לבית-המשפט, וזאת באשר הוא אינו מהווה הסדר כולל וממצה ביחס לקבילותן של אימרות ספונטאניות (שם, סעיף 12 לפסק-הדין). עוד נקבע, כי פרשנות כזו של סעיף 9 משתלבת במגמה להעתיק את הדגש משאלות של קבילות לשאלות של משקל (שם, סעיף 13 לפסק-הדין).

נראה, איפוא, כי לאור ההלכה שנקבעה ב- ע"פ 7293/97 הנ"ל ניתן לראות בפניה לנאשם בשמו מצד מי מהנוכחים, בלהט האירוע, משום אימרה ספונטאנית קבילה, גם אם אותו אדם אינו עד במשפט. ערובה נוספת למהימנותה של האימרה, מעבר לספונטאניות בה ניתנה, מצויה הן במספרם הרב של האנשים שפנו לאדם שחבט ברכב עם נבוט בשם "אליצור" – בין 5 ל- 10 אנשים (עמ' 24 לפרטיכל, שורה 21) – והן בעובדה שהיו אלה אנשים הגרים באותו מושב, שכדברי המערער עצמו "התגייסו" על-מנת להפריע למשטרה הצבאית בלכידת העריק, דהיינו, הם היו באותו צד של המתרס, של משפחת המערער, כך שאין לחשוד בהם כי ניסו להפליל את המערער ב"הדבקת" שמו לאחר שביצע מעשים פליליים.

טוען הסניגור, כי גם אם יש באימרה זו כדי לבסס את זיהוי המערער, אין בה כדי לייחס לו את אותם מעשים, שלטענת התביעה, בעטיים גם קראו לו הנוכחים באירוע לחדול ממעשיו.

9. נראה לנו, כי זהות המערער, כמי ששהה בזירת האירוע בזמן התרחשותו, הוכחה, וזאת על-פי הקונסטרוקציה המשפטית דלעיל, בשילוב עם ראיות נוספות הקושרות אותו לאירועים שבמוקד הערעור." 

שאלה: האם ניתן להעיד בעלה של המנוחה, המבקש להעיד על דברים ששמע מפי רעייתו, מעת שבאו לבית החולים ועד מועד הלידה?

תשובה: כן. ב- ת"א (יר') 1531/97 {פילבר גלעד נ' מרכז רפואי שערי צדק, תק-מח 99(3), 29876 (1999)} ביקש התובע, עמיחי פילבר, בעלה של המנוחה, להעיד על דברים ששמע מפי רעייתו, מעת שבאו לבית החולים בליל 2.1.95 שעה 23:35, ועד הלידה בבוקר 3.1.99 שעה 10:30 לערך.

בא-כוח התובעים מבקש לקבל עדות זאת כחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה.

בא-כוח הנתבעים ביקש שלא לקבל את עדותו של עמיחי פילבר על אותם נושאים, מכוח קל וחומר, דהיינו אם העדות הישירה בתצהיר אינה קבילה, מה לנו לקבל כלי שני!

בית-המשפט קבע כי אינו יכול לקבל טענת הנתבעים משלושה טעמים:

האחד, המנוחה אינה עדה במשפט, ועל-כן תצהירה כעדות ראשית אינו קביל על-פי ההלכה הפסוקה.

השני, לתובעים עומד כלל ה"רס גסטה" המאפשר הבאת אימרות מפי עדים אחרים או מפי מי שכלל אינו עד במשפט. ראיה יכולה להיפסל על-פי כלל אחד ולהתקבל על-פי כלל אחד, ואין בכך חידוש.

השלישי, עמיחי פילבר יכול להעיד ולהיחקר חקירה נגדית הן על האימרות והן על נסיבות אמירתן, החקירה הנגדית תאפשר לנתבעים לבחון בחינה מסויימת אמירות אלה.

שאלה: מה דין רישום שנעשה על-ידי מתנדב ומה דין עדותו לפיה קיבל הודעה טלפונית מאישה, אשר אמרה לו כי היא רואה שודדים נוסעים ברכב שמספרו תואם את מספר הרכב שנגנב?

תשובה: ב- ע"פ 7293/97 {ז'אפר עאמר ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 98(4), 194 (1998)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן ברור כי האימרה בדבר מספר הרכב, אשר נמסרה תוך כדי ביצוע השוד ולנוכח המראה של רכב השוד הנמלט, היא אימרה ספונטאנית הנופלת בגדר חריג ה"רס גסטה".

עוד נקבע כי "רישום מספר רכב השוד נעשה בעת האירוע על יסוד מראה עיניו של אדם שחזה בעצמו ברכב זה. רישום זה, בצירוף העיתוי והאופן של מסירת המספר למתנדב, מסירים את החשש מפני אי-דיוק. בנסיבות שבהן נעשה, הרישום אף עולה במשקלו הראייתי על עדות אפשרית של אותו אדם, שספק רב אם המספר שקלטו עיניו היה נחרט בזכרונו. הרישום ועדות המתנדב ממלאים, איפוא, אחר חריג האימרה הספונטאנית של כללי הרס גסטה. ראיות אלה הן קבילות, ובנסיבות המקרה אף יש לתת להן משקל מלא".

שאלה: האם הגשת ראיה שהיא רישום או הקלטה של הודעה טלפונית ואנונימית למוקד המשטרה, המתארת כנראה, את האירוע שהתרחש לטענת המודיע – תותר?

תשובה: לא. ב- תפ"ח (ת"א) 3009/97 {מדינת ישראל נ' רומן בן אלכסנדר, תק-מח 98(2), 2344 (1998)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן, אם תותר הודעתו של אותו אלמוני – מבלי שלהגנה תהיה אפשרות לחקור את מוסר ההודעה בחקירה שכנגד – נמצא חורגים מדיני הראיות חריגה של ממש, עד כדי פגיעה בהגנתו של הנאשם.

שאלה: האם ניתן לקבל אימרה מן הטעם כי נאמרה באופן ספונטני בהשפעת אירוע מרגש ובקשר לתחושה גופנית?

תשובה: כן. ב- תב"ע (ב"ש) נו/490-0 {אשר בן סלומון נ' המוסד לביטוח, תק-עב 98(2), 1289 (1998)} נפסק מפי כב' השופט אייל אברהמי:

"12. מהמסמך הרפואי הראשון שניתן ביד התובע עוד ביום האירוע, כהפניה לחדר מיון נרשם על-ידי המרפאה: 'הנ"ל מתלונן על לחץ בחזה וקשיי נשימה מראה חיוור לדבריו עבד בחוץ תחת מאמץ...'.

מר ארמונד העיד כי נכנס לחדר וראה כי התובע חש שלא בטוב ואז שאל את התובע מה קרה וזה ענה לו: 'שעבד למעלה ונתפס להם העגורן'.

דברים אחרונים אלה אומנם הינם עדות שמיעה, יחד-עם-זאת, הם בגדר "רס גסטה" וניתן לקבלם כראיה לתוכנם במסגרת החריגים לעדות שמיעה, מהטעם שנאמרו באופן ספונטני בהשפעת אירוע מרגש ובקשר לתחושה גופנית. דברים אלה שנאמרו באופן ספונטני בזמן האירוע שלובים באירוע מאפשרים כדבעי להבינו וראוי לתת בהם אמון מיוחד."

שאלה: האם ניתן לקבל את רישומי המתלוננת ביומן כעדות קבילה?

תשובה: ב- ע"פ 3416/98 {אלברט (בבר) איפרגן נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3), 2036 (2000)} קבע בית-המשפט:

"אין צריך לומר כי מעשה אונס פוגע בקורבן פגיעה חמורה, פיסית ונפשית. לפיכך, קבילה כראיה עדות בדבר מצבו הפיסי של הקורבן לאחר מעשה ובדבר "הרישום הפיסי" שנותר בגופו. כך קבילה כראיה גם עדות בדבר התנהגותו של הקורבן ובדבר מצבו הנפשי לאחר מעשה. בעבר, כאשר הייתה קיימת עדיין דרישת הסיוע – לצורך הרשעה בעבירת מין על-סמך עדות יחידה של קורבן העבירה – נקבע כי עדות בדבר מצבו הנפשי של הקורבן לאחר מעשה יכולה לקיים את דרישת הסיוע (ראו, בין היתר, ע"פ 147/79 קובו נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3), 721, 726 (1979); ע"פ 819/96 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 97(2), 366, 372 (1997); ע"פ 6214/94 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-על 95(1), 93, 97 (1995); ע"פ 7086/93 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 94(3), 1506, 1509 (1994); וראו גם צ' האופטמן "אונס – יסוד ההסכמה ודיני הראיות" מעמד האישה בחברה ובמשפט (בעריכת פ' רדאי, כ' שלו ומ' ליבן-קובי, התשנ"ה), 189, 228, לעניין קבילות עדות בדבר "תסמונת טראומת האונס" המופיעה אצל קורבנות אונס). ואכן, עדות בדבר מצבו הנפשי של קורבן העבירה לאחר מעשה מקובלת במשפטי אונס כעניין שבשגרה.

במקרים כאלה מדובר, בדרך-כלל, במצב נפשי המתגלה סמוך אחרי העבירה; אולם, סמיכות הזמנים אינה תנאי לקבילותה של הראיה, והיא משפיעה רק על המשקל שבית-המשפט מייחס לה (ראו, לדוגמה, ע"פ 1121/96 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 353, 361 (1996) שם נפסק כי במקרה שחלף זמן רב עד לגילויו החיצוני של הזעזוע הנפשי אצל הקורבן, אולם ניתן הסבר סביר לכך, יכולה העדות על הגילוי החיצוני לשמש סיוע).

על מצבו הנפשי של הקורבן לאחר מעשה מעיד, בדרך-כלל, אדם שהיה עד לגילוי חיצוני בהתנהגותו של הקורבן; לדוגמה: התפרצות בכי, סערת רגשות, פחד, היסטריה ותגובות אחרות שיש בהן כדי ללמד על המתחולל בנפשו פנימה. ניתן לומר שעדות כזאת היא מעין "צילום רנטגן" של נפש הקורבן, כמו "צילום רנטגן" של גופו, שזה כמו זה קבילים כראיה. התשובה לשאלה אם ה"צילום" הוא מהימן, ועד כמה יש בו ללמד על המתחולל בנפשו של הקורבן פנימה, תלויה בגורמים שונים, אך בעיקרה משפיעה היא על המשקל המיוחס לראיה ולא על קבילותה.

רשומות אישיות שרשם קורבן העבירה לעצמו – בצורת יומן, או בצורה אחרת – אף הן בגדר גילוי חיצוני בדבר מצבו הנפשי לאחר מעשה ויכול שישמשו מעין "צילום רנטגן" של נפשו. כמו ה"צילום" המובא על-ידי עד, כך ה"צילום" שברשומות האישיות. הראשון "מצלם" את הגילויים החיצוניים, כפי שהם נקלטים בחושיו של העד; השני את התחושות הפנימיות, כפי שרשם אותן הקורבן. גם כאן, התשובה לשאלה אם הרשומות הן מהימנות, ועד כמה יש בהן ללמד על המתחולל בנפשו של הקורבן פנימה, תלויה בגורמים שונים; כמו, לדוגמה, נסיבות עריכתן, המניע לעריכתן, ההקפדה על הדיוק ברשומות. וגם כאן, משפיעה היא בעיקר על המשקל המיוחס לכתוב ברשומות ולא על קבילותן. ראוי לציין, לעניין זה, שיש ורישום ביומן ייטיב לשקף את מצבו הנפשי של קורבן העבירה מעדותו של עד חיצוני, שקלט את התנהגותו בחושיו שלו. כך, בעיקר, במקרים שבהם כובש הקורבן את תחושותיו בליבו ואינו מסגיר אותן לאחרים. כאן שותף הסוד היחיד הוא היומן, מקום המפלט שבו הוא מוצא פורקן לרגשותיו ולתחושותיו ובו הוא נותן להן דרור.

19. לפי פסיקתו של בית-משפט זה נתקבלו כראיה רשומות אישיות שכתב קורבן של מעשה עבירה ביומנו.

ב- ע"פ 6214/94 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-על 95(1), 93 (1995), נדון יומנה של ילדה, שהייתה קורבן לעבירות מין במשפחה ולעבירות של מעשים מגונים, שהתקבל כראיה. באותו מקרה התרשם בית-המשפט מן התמימות של הרישומים ביומן ומן האותנטיות שלהם וקיבל את היומן כראיה להלך רוחה ולמבוכתה של הילדה אחרי האירועים. בית-המשפט גם מצא ביומן חיזוק לעדותה של הילדה באשר למעשים, לאור הדמיון בין תיאוריהם לבין התיאורים של מעשים שנעשו, לפי הנטען, בקטינה אחרת.

ב- ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3), 617, 630 (1987) נתקבלו כראיה לאמיתות תוכנם דברים שכתבה ביומנה קורבן של מעשה רצח, לפיהם קבעה פגישה עם הנאשם בערבו של יום הרצח. נקבע כי אין לפקפק באמינות הרישום, משום שלפי הראיות ניהלה המנוחה את יומנה בקפידה ומשום שלא נתגלה מניע נסתר מאחורי הרישום שהיה עשוי לגרוע ממשקלו.

ב- ע"פ 4004/93 יעקובוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1), 133 (1996), קיבל בית-המשפט רישומים שערך קורבן של מעשה רצח, בדבר חובם של הנאשמים לקורבן, כראיה לאמיתות תוכנם, לעניין המניע לרצח. בית-המשפט סבר, שבמקרה זה אין להבחין בין רישומים עסקיים, שנעשו במהלך העסקים הרגיל, שהם קבילים כראיה לאמיתות תוכנם, לבין הרישום "האישי-פרטי" שניהל המנוח.

דוגמאות למקרים שבהם נתקבלו רשומות כאלה כראיה מצויות גם בפסיקתם של בתי-המשפט המחוזיים.

דוגמה בולטת ניתן למצוא בפסק-הדין ב- תפ"ח (ת"א) 84/96 מדינת ישראל נ' דוד סיגמן, תק-מח 98(1), 2748 (1998), שבו נדונה השאלה אם לקבל רישום ביומן של מתלוננת כראיה למעשה אונס שנעשה בה. שם חזרה המתלוננת לביתה אחרי האונס, הסתגרה בוכיה בחדרה ורשמה ביומנה מה שקרה. למחרת היום גילתה אמה את היומן בדרך מקרה ומתוך הקריאה בו התברר לה שבתה נאנסה. כעבור מספר ימים שרפה המתלוננת את היומן על-מנת שלא ישאר זכר למה שעבר עליה. בית-המשפט מצא ש'מצבה הנפשי כפי שהשתקף ביומן ששרפה', ובעדויות נוספות, מחזק את עדותה. על-פי ראיות אלה הרשיע את הנאשם. פסק-דינו אושר ב- ע"פ 2820/99 סיגמן נ' מדינת ישראל, תק-על 99(3), 830 (1999).

גם ב- ע"פ 4291/94 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 96(2), 806 (1996), אישר בית-משפט זה את פסק-דינו המרשיע של בית-המשפט המחוזי תוך שסמך, בין היתר, על מכתבים שכתבה אחת המתלוננות ועל יומן שערכה, וראה בהם ראיות "בעלות ערך" התומכות בהרשעה. גם בפסק-הדין ב- ת"פ (יר') 221/99 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-מח 99(4), 405 (1999), סבר בית-המשפט כי יומנה של נערה שסבלה מפיגור שכלי, שהייתה קורבן למעשה אונס, 'משקף את המועקה הגדולה שהמתלוננת נתונה בה' וכי הוא "תעודה אותנטית".

20. המתלוננת העידה על המניעים שהניעו אותה לכתוב את היומן ועל נסיבות כתיבתו. לדבריה התחילה לכתוב אותו במהלך טירונותה בצה"ל, סמוך אחרי גיוסה (עמ' 21 לפרוטוקול). היומן לא נכתב בצורה מסודרת וקבועה, והיא נהגה לכתוב בו כל אימת שחשה מצוקה (עמ' 50 לפרוטוקול). מן הכתוב בו עולה כי המתלוננת חשה בדידות ומועקה, התקשתה לשתף אחרים במצוקותיה, ובצר לה הייתה פונה אל יומנה, שאותה כינתה "יומני היקר" (ת/1א, ת/1ט). ניכר כי הכתיבה ביומן הייתה חלק מהתמודדותה של המתלוננת עם האירועים שחוותה.

אכן, אחדים מן הרישומים ביומן נרשמו זמן רב אחרי האירועים, ובמספר מקומות שונה תיאורם ביומן מתיאורם בעדותה של המתלוננת. לדוגמה, ביומן מתוארים שני מעשי אונס שנעשו במתלוננת סמוך לפני גיוסה (גליון ת/1ט במחברת), בעוד שבעדותה סיפרה על מעשה אחד בלבד. גם התיאור ביומן של האירועים ביום ההפלה, שונה מן התיאור בעדותה (עמ' 46 לפרוטוקול). אף התאריך הנקוב בראשו של אחד מגליונות היומן (ת/1ח) אינו התאריך הנכון שבו נכתבו הדברים, משום שמתוארים שם אירועים שאירעו אחרי כן.

אף-על-פי-כן אין ההבדלים בין הרישומים ביומן לבין העדות, או הטעות שבתאריך, מפחיתים ממשקלו של היומן כראיה המעידה על מחשבותיה ותחושותיה של המתלוננת במועד שבו נערכו הרישומים. עמדנו למעלה על הנסיבות שקדמו להגשתה של התלונה ועל התהליך שבסופו הבשילה נכונותה של המתלוננת להתלונן. זאת ועוד, לא המתלוננת היא שהביאה את היומן לשם תמיכה בעדותה, אלא אחותה היא שמצאה אותו בדרך מקרה. כל אלה מפיגים את החשש שמאחורי כתיבתו של היומן עומד מניע נסתר. יתר-על-כן, העיון בו מביא למסקנה שהוא מסמך אותנטי המשקף את מחשבותיה ותחושותיה של המתלוננת.

21. ראינו כי המתלוננת גילתה מקצת ייסוריה, בזמנים שונים, לממלאי תפקידים ביחידות שבהן שירתה: קצינת הח"ן, הקב"ן, הפסיכיאטר, מש"קית תנאי השירות והסמח"ט. אולם, רק היומן היה לה שותף סוד לכל דבר ובכל זמן. בו מצאה פורקן לרגשותיה ולתחושותיה ובו נתנה להן דרור. מתוך דפיו זועקות תחושות של מצוקה, בדידות, חוסר אונים, יאוש ובושה גדולה. די בציטוטים ספורים מתוכו – שיובאו להלן כלשונם – כדי לשקף תחושות אלה כפי שהיו בתקופה שנעשו המעשים."

שאלה: האם דברי מתלונן על לבוש היורה לשוטר, הינם עדות קבילה?

תשובה: ב- ע"פ 171/81 {פיטוסי נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1), 15 (1981)} קבע בית-המשפט אין לקבל כראיה את דברי המתלונן לאיש המשטרה, כטענתו של זה האחרון. את כלל ה – RES GESTAE יש לפרש פירוש מצמצם, תוך דרישה לקשר אמיץ בין הדברים, שאמר מאן דהוא שאינו עד או אדם שבעדותו אינו מוכן לאשרם, לבין האירוע עצמו, מבחינת קרבת הזמן, המקום והנסיבות.

יש בשימוש בכלל זה כדי ליטול מן הנאשם את האפשרות לחקור חקירת שתי וערב את האדם, אשר לפי עדותו של אחר אמר אותם דברים.

שאלה: האם אימרה שנתקבלה כ"רס גסטה" יכולה לשמש כסיוע?

תשובה: כן {ע"פ 2596/90 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מו(5), 692 (1992)}.

שאלה: האם קריאה לעזרה "כך וכך מצבי מה עלי לעשות?" הינה בבחינת "רס גסטה"?

תשובה: ב- מ"ת (מחוזי ב"ש) 38909-12-11 {מדינת ישראל נ' יחיאל אלאעסם (עציר), תק-מח 2012(1), 2237, 2239 (2012)} קבע בית-המשפט:

"17. למעשה, המתלונן מספר על-כך שהשומרים מדווחים כי הגיעו אליהם והם מאויימים בזמן השיחה ממש. הם מספרים כי הסיטואציה היא כזו וכזו, ומבקשים הנחיות. תיאור כזה הוא חלק מהמעשה עצמו, חלק מהתמודדות השומר עם מצבו באותו רגע. לכן הדברים הם חלק מן המעשה ולא בבחינת עדות, וממילא אינם עדות שמיעה. הדברים יהיו קבילים בין במסגרת סעיפים 9 או 10 לפקודת הראיות ובין משום שכללי רס ג'סטה שבפקודה זו אינם רשימה סגורה (ראה: ע"פ 7293/97 זאפר עאמר נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5), 460 (1997)). הרי הקריאה לעזרה "כך וכך מצבי מה עלי לעשות?" היא בעומק המובהק ביותר של חריג רס ג'סטה, ולפיכך, קשה לי לראות כיצד יפסלו דברים אלה בתיק העיקרי."

שאלה: האם עדות על אימרה שנאמרה בשעה שמעשה העבירה נעשה או בסמוך לאחריו והיא נוגעת במישרין לעובדה השייכת לעניין ואף העדות גם תואמת ותומכת בעדויות שאר עדי התביעה – קבילה?

תשובה: כן. ב- ת"פ (שלום יר') 4047-09 {מדינת ישראל נ' פאחורי, תק-של 2011(1), 44705, 44707 (2011)} קבע בית-המשפט כי בנוסף לשתי העדויות הישירות הנ"ל, העיד השוטר אבו נאג'ם כי שמע את השוטרת אהובה צועקת, חזר אליה מיד והיא סיפרה לו כי הנאשם אמר לה "אני אוציא לך את העיניים". אמנם מדובר בעדות שמועה, אך על-פי סעיף 9 לפקודת הראיות עדותו קבילה, שכן מדובר בעדות על אימרה שנאמרה בשעה שמעשה העבירה נעשה או בסמוך לאחריו והיא נוגעת במישרין לעובדה השייכת לעניין, ועדותו גם תואמת ותומכת בעדויות שאר עדי התביעה.

שאלה: האם אימרה בדבר מספר הרכב, אשר נמסרה תוך כדי ביצוע עבירה, לנוכח מראה רכב נמלט, הינה אימרה ספונטנית?

תשובה: כן. אימרה בדבר מספר רכב, אשר נמסרה תוך כדי ביצוע עבירה, לנוכח מראה רכב נמלט, היא אימרה ספונטנית הנופלת בגדר חריג הרס גסטה. אף אם מוסר האימרה אינו מעיד במשפט, אין סעיף 9 לפקודת הראיות מונע את קבלת האימרה הספונטנית כראיה לאמיתות התוכן {ת"פ (מחוזי מר') 21908-07-09 מדינת ישראל נ' בוריס בנימינוב, תק-מח 2010(2), 24491, 24504 (2010); ע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5), 460 (1997)}.

שאלה: האם אימרה, לאחר ביצוע הירי, לפיה הנאשם נראה יורה לעבר בית – קבילה?

תשובה: כן. ב- ת"פ (מחוזי חי') 8594-06-09 {מדינת ישראל נ' מוחמד מחאג'נה, תק-מח 2010(2), 6234, 6246 (2010)} קבע בית-המשפט כי עדויותיהם של חוסין ומוחמד עלי לגבי אימרותיה של הנא מייד לאחר הירי לעבר ביתה, לפיהם ראתה את הנאשם יורה לעבר ביתו של מוחמד עלי קבילות, בהיותן חריג לכלל הפוסל עדות שמועה, לפי סעיף 9 לפקודת הראיות, שעניינו עדות על אימרה רלוונטית של עד לאחר מעשה עבירה. בנוסף לכך, אימרתה המיידית, הספונטנית, על מעשיו של הנאשם, לאביה ובן דודה, עוד בטרם ידעה על האירוע המקדים, מראה את כנות אימרתה.