פרק 8: אימרה של קורבן אלימות (סעיף 10 לפקודה)

שאלה: היכן ניתן להחיל את הוראות סעיף 10 לפקודת הראיות?

תשובה: סעיף 10 לפקודת הראיות, חל הן במשפט הפלילי והן במשפט האזרחי.

שאלה: מהן ההנחות המונחות ביסודה של הוראת סעיף 10 לפקודת הראיות?

תשובה: ההנחות המונחות ביסודה של הוראת סעיף 10 לפקודת הראיות, הן בעיקרן, כי עד אינו משקר בהשמיעו אימרה על אתר, או מיד בהזדמנות הראשונה שיכול היה לעשות כן, כאשר האימרה מתייחסת למעשה האלימות שבוצע כלפיו זה עתה, וכי יש עניין לציבור בשמירה על כל שריד או הוכחה, כאשר, לאור הנסיבות, אין מקום לחשוד שהוא כוזב {ע"פ 3737/91 ו- 3695/91 אסדי חיר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3), 273 (1992)}.

שאלה: מהי הפרשנות הנכונה והראויה למילים "עדות על אימרה... תהא קבילה אף אם האדם שאמר אותה אינו נוכח כעד ואף אין להביאו למשפט משום שהוא נפטר או תשוש או חולה או נעדר מן הארץ...", כאמור בסעיף 10 לפקודת הראיות?

תשובה: המילים "... אם האדם אינו נוכח כעד", צריכים להיקרא ברצף ובנשימה אחת עם המשכו של הסעיף "ואף אין להביאו למשפט משום שהוא נפטר...", שכן אין המדובר בתנאים חילופיים זה לזה, כי אם בתנאים מצטברים, כי אילו כוונת המחוקק הייתה להכשיר כל אימרת עד מחוץ לכותלי בית-המשפט, שאיננו מעיד בבית-המשפט, לא היה צורך בפירוט יתר של הנימוקים שמונעים העדתו בבית-המשפט.

ב- ת"פ (ת"א) 82/96 {מדינת ישראל נ' משה בן דוד, תק-מח 97(2), 29 (1997)} נדחתה טענת המדינה לפיה די בכך שהעד אינו נוכח על-מנת לקבל העדות. בית-המשפט קבע כי התנאים האמורים בסעיף 10 לפקודת הראיות הינם מצטברים ולא עומדים כל תנאי בפני עצמו.

שאלה: אימתי אימרה של קורבן אלימות תהא קבילה?

תשובה: על-פי סעיף 10(1) לפקודת הראיות אימרתו של קורבן תהא קבילה כאשר האימרה נאמרה בשעת מעשה האלימות, או בסמוך לאחריו, או לאחר שהייתה לקורבן ההזדמנות הראשונה להתאונן עליו.

שאלה: האם גם הודעה "מאוחרת" – תהא קבילה?

תשובה: כן, ובלבד שבזמן שחלף מאז התרחשות האירוע ועד לאמירתה לא התרחש כל אירוע, שיש בכוחו להקים חשד, שמא הושפע העד שלא לומר אמת.

שאלה: האם אימרה שנאמרה כתשובה לשאלה – תהא קבילה?

תשובה: קיימת דעה כי אין לקבל אימרה שנאמרה על-ידי קורבן למעשה אלימות שניתנה בתגובה לשאלה {א' הרנון על הראיות, חלק שני, 170}.

ואולם, הדעה הנ"ל של פרופ' א' הרנון, לדעת החולקים עליה, התאימה לסיטואציה המצומצמת שהייתה בעניין ע"פ 176/61 {אלפסי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז(1), 493, 496 (1952)}, וכיום מקובלת דעתו של י' קדמי {על הראיות, חלק א', 536 ואילך} לפיה התנאי הוא רק שהשאלות הנשאלות לא תהיינה מדריכות, הא ותו לא.

אין מניעה שהאדם, אשר שומע ורושם את האימרה מפי הקרבן, שואל וחוזר ושואל אותו כיצד  הוא מרגיש ומה שלומו, עד שהוא מקבל ממנו את התשובה כי הוא איננו מקווה עוד לחיות {ע"פ 176/61 אלפסי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז(1), 493, 497 (1952)}. אם האימרה ניתנה בתגובה לשאלה מדריכה, דבר זה יכול להפחית ממשקלה {ע"פ 257/74 אמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1), 566, 569 (1975)}.

שאלה: אימתי תתקבל עדות על אימרה, כאשר מוסר האימרה לא נפטר, אלא הוא תשוש או חולה או נעדר מן הארץ?

תשובה: האימרה קבילה לא רק במשפט רצח או הריגה, אלא בכל משפט, לרבות משפט אזרחי, המתייחס לאותו מעשה אלימות או לנסיבות הלוואי שלו. כן אין הכרח שהאיש האמין שהוא גוסס. האימרה תתקבל, גם כאשר ידוע שהוא עוד קיווה להתגבר על מצבו ולהישאר בחיים, ובלבד שהדברים נאמרו בשעה שלמעשה הוא היה גוסס {פרופ' א' הרנון על הראיות, חלק שני, 176-171}.

שאלה: מהו מצב של גסיסה לפי סעיף 10 לפקודת הראיות?

תשובה: אדם יכול להיות נתון בסכנה חמורה ועדיין אין לראותו כ"גוסס", כל עוד לא אפסה התקווה להצילו. התיבה העברית "גוסס" משקפת את המונח האנגלי dying, כלומר נוטה למות. זו הדעיכה הסופית של פתיל חייו של החולה; מצב שלאחר ייאוש אשר ממנו אין עוד חזרה. תהליך הדעיכה הוא בדרך-כלל קצר יחסית, אך הוא יכול להימשך גם מספר ימים, אם זה היה תהליך שנמשך ללא הפוגה עד למוות. אך אם חלו תנודות במצבו של החולה, וניעורה התקווה להצילו, בוודאי שלא נראה בו "גוסס" בלשון בני אדם {ע"פ 257/74 אמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1), 566 (1975)}; וזו הייתה אחת הסיבות לקבלת ערעורו של אמקייס, ולזיכויו, לאחר שבית-המשפט המחוזי מצא אותו אשם ברצח חנה מחטבי.

המנוחה יצאה מחדרה באחד הלילות, כשגופה מלא כוויות, והיא צועקת "אני שרופה", ומבקשת משכנה "תצילי אותי, נשרפתי". הכוויות היו חמורות, ובמשך ימים רבים נאבקה על חייה, אך היא נפטרה כעבור 20 יום לערך. בדבריה הראשונים לאנשי המשטרה, אשר באו לחקור אותה כמה שעות לאחר המקרה, אמרה המנוחה שהציתה את עצמה, ואילו מאותו יום אחר הצהרים ועד ליומיים לפני פטירתה מסרה מספר אימרות, אשר לפיהן אמקייס הוא ששפך עליה נפט והצית אותה.

בית-המשפט המחוזי סבר שכל אימרותיה המפלילות היו קבילות, ובהתבססו בעיקר עליהן החליט, ברוב דעות, להרשיעו. אולם בית-המשפט העליון היה בדעה כי, נוכח העדויות הרפואיות, ובשים-לב למשמעות הנכונה של המונח "גוסס" – כפי שנתבאר – המנוחה לא הייתה בחזקת גוססת, אלא בארבעת ימיה האחרונים; ובאותם ימים מסרה רק אימרה אחת, שלא היה בה די כדי לבסס אשמה כה חמורה.

שאלה: איזו התנהגות של הקורבן מצביעה על-כך שהוא מאמין כי קיצו קרב?

תשובה: שאלה זו תיקבע על-ידי בית-המשפט בכל מקרה לפי נסיבותיו. לא בכל מקרה שאדם חולה צועק מעצמת מכאוביו כי הוא הולך למות, יש להסיק מכך, כי אומנם אבדה לו כל תקווה לשוב לאיתנו {ע"פ 16/49 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד ב(1), 561}.

כאשר מיד לאחר המעשה משמיע הקרבן מילים כגון "אני אמות, אני אמות", אפשר לעיתים לטעון כי זו רק "שיגרת אנשים נפגעי פתע", כאשר המטרה היא להזעיק את השכנים שיגישו לו עזרה רפואית מהירה.

ואולם לא כך הוערך מצבה של הנפגעת בפרשת לוי – שהוא אחד מפסקי-הדין המנחים בסוגיה זו. הנאשם הורשע בגרימת חבלה חמורה על-ידי שפיכת חומצה גפריתנית על אישה מתוך כוונה להשחית את גופה. מן הנוזל הזה היא קיבלה כוויות עמוקות בחלקים שונים של גופה, ובמשך שלושה-עשר ימים שהתה בשני בתי חולים וחזרה לביתה חבושה, כאובה ודוויה. כאשר שוטר בא אז לביתה, כדי לגבות ממנה הודעה, הוא מצא אותה שוכבת במיטה, מתלוננת כל הזמן על כאבים חזקים ואומרת שהיא הולכת למות. בנסיבות אלה סברו כל השופטים, הן בבית-המשפט המחוזי והן בבית-המשפט העליון, כי יהא זה בהחלט נכון להסכים להתרשמות השוטר, שהיא אכן האמינה כי היא הולכת למות.

שאלה: מהו המועד בו יש לקבוע כי האימרה כשרה או פסולה?

תשובה: מחשבותיו של הקורבן, במעמד מסירת האימרה, הן הקובעות את כשרותה או את פסלותה של אימרתו, ולא מעשיו ומחשבותיו לאחר-מכן. אין זה חשוב שלאחר מסירת האימרה ניעורה בו התקווה. השאלה האמיתית היא, אם בשעת האמירה הייתה לאומר אמונה מוחלטת, ללא כל תקווה, כי הוא נוטה למות.

משום כך, העובדה, שהנפגעת בפרשת לוי ביקשה, כעבור זמן, מרפא בבית החולים, והתכוננה לניתוח פלסטי, אינה משפיעה על קבילות האימרה שמסרה. ואולם, אם תוך כדי מסירת האימרה, או עובר לחתימה עליה, ביקש מוסר האימרה להדגיש שכרגע ("at present") אין לו תקווה להחלים, אימרה כזאת לא תהיה קבילה, שהרי דבריו מוכיחים כי היה לו לפחות זיק של תקווה להבריא.

שאלה: האם קיימת חובה כלשהיא לרשום כי האימרה שנאמרה הינה הודעת שכיב מרע?

תשובה: לא. אין זה הכרחי שהשוטר, למשל, אשר רשם את האימרה, יציין כי זו הייתה הודעת שכיב מרע. גם עדות שנגבתה בדרך הרגילה, כעדות מפי בריא, עשויה להתקבל כאימרת גוסס, אם בעת המשפט מתברר, שהיא ניתנה בנסיבות המכשירות אותה למטרה זו, היינו שנתמלאו תנאי הקבילות. את הנסיבות האלה ניתן להוכיח בעדות שבעל-פה {ע"פ 16/49 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד ב(1), 561}.

שאלה: האם חובה כי האימרה תהא בכתב?

תשובה: לא. האימרה, יכול שתהא כולה בכתב או כולה בעל-פה, ויכול שתהא מקצתה בעל-פה ומקצתה בכתב.

שאלה: אימתי יש להיזקק לאימרת שכיב מרע?

תשובה: ניתן להיזקק לאימרת שכיב מרע, כאשר אין אפשרות להביא הנפגע לבית-המשפט, משום שהוא נפטר או תשוש או חולה או נעדר מהארץ.

נעיר כי דינה של אימרת שכיב מרע ואימרת קורבן מעשה אלימות זהה, מבחינת משקלן כראיה, למרות שלאימרת קורבן מעשה אלימות, בניגוד לאימרת שכיב מרע, חסרה ההצדקה המוסרית מדוע ניתן להסתפק בה, בהעדר חקירה נגדית, להרשעת הנאשם.

שאלה: מה דין השאלה "מה אירע"? והאם יש בשאלה זו כדי לשלול אופי הספונטניות?

תשובה: כאשר קורבן הפשע נישאל לדוגמה: "מה אירע", הרי אין בכך משום חקירה ודרישה והשתדלות אשר ייתכן ויש בהן משום שלילת אופי הספונטניות {ע"פ 176/61 שמעון אלפסי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז(1), 495 (1952); ע"פ 3737/91, 3695/91 אסדי חיר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3), 273 (1992)}.

שאלה: מה הדין במקרים בהם המידע שיש בפני בית-המשפט באשר לנסיבות העבירה הוא אמין, אך דל? גם אם ייקבע כי האימרה קבילה ובעלת משקל ראייתי מספיק, האם ניתן להרשיע את הנאשם גם בלי שנדע את כלל הנסיבות, פרט לשם הדוקר? האם "אימרה מינימליסטית", למשל, יכולה לשמש בסיס להרשעתו של אדם בעבירה כלשהי, ובעבירה החמורה מכל – רצח, בפרט?

תשובה: לשם ליבון הבעיה יש לבחון את פסיקת בתי-המשפט בעניין אימרות של קרבן מעשה אלימות ונבדוק מה היו האימרות ששמשו לבדן או עם ראיות אחרות, בסיס להרשעת הנאשם:

ב- ע"פ 16/49 {יחיאל לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ב(1), 561} מסרה המנוחה גרסה מפורטת באזני קצין משטרה אשר העלה אותה על הכתב. היא סיפרה את האופן בו שפך עליה המערער נוזל מסוכן שגרם לה כוויות חמורות ובסופו-של-דבר גם מוות.

ב- ע"פ 200/59 {מוחמד אל יוסף נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד(2), 1104 (1960)} הוכח כי שלושת רבעי שעה לאחר ששמע שתי יריות מצא את המנוח שוב ואז סיפר לו המנוח כי המערער ירה בו באקדח. המערער הורשע וערעורו נדחה.

ב- ע"פ 188/59 {ביטון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד(2), 844 (1960)} התברר כי המנוחה מסרה אימרה ספונטנית כשהייתה עדיין אחוזה באש, בסמוך למעשה ואמרה בה כי המערער שילח בה אש. הערעור נדחה.

ב- ע"פ 176/61 {אלפסי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז(1), 495 (1952)} מסרה המנוחה שתי הודעות: האחת, בהיותה באמבולנס היא נשאלה על-ידי העד "מה אירע" ובתשובה מסרה את שמו של המערער כמי שהצית אותה. השניה, הודעת שכיב מרע שמסרה המנוחה לעד פרנקו ונרשמו על-ידיו מאוחר יותר. ההרשעה אושרה בבית-המשפט העליון.

ב- ע"פ 306/66 {סרויה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(4), 589 (1966)} המנוחה נכוותה בזמן שעסקה במילוי פתיליות במזנון ונפטרה אחרי ארבע שעות. שמונה עדים שמעו מפיה שהמערער גרם לכך שהאש תאחז בגופה. הם דיברו איתה בזמנים שונים החל מיד כשפרצה אחוזת להבות מן המטבח בדרך למד"א, בנסיעה לחיפה ובבית החולים. היא הייתה בהכרה בזמן שדיברה במשך 4 שעות. הערעור על ההרשעה נדחה.

ב- ע"פ 399/72 {מנחם ואקרישבסקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)} נדון מקרה בו אחת מאימרות שכיב מרע הייתה נענוע המנוח בראשו בתשובה לשאלה האם המערערים ירו בו. אימרה זו ואחרות התקבלו כראיה לחיזוק להודאות המערערים.

ב- ע"פ 571/86 {עמרם אדרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4), 329 (1989)} נקבע כי עד שאבדה לו הכרתו הספיק המנוח לקרוא: "ראיית, ראיית, עמרם, עמרם". הרשעת המערער אושרה.

בחלק מהפרשות שנסקרו לעיל אימרותיו של המנוח היו בעלות כמות "תוכנית" לא רבה, בדומה למשקל התוכן של אימרת מנוח העונה לשאלה "מי פגע בך?".

מסתבר כי לא נמצא פסק-דין בו הורשע אדם ברצח, ואפילו בעבירה קלה יותר, אך ורק על-סמך הודעה לפי סעיף 10 לפקודת הראיות.

הדברים נכונים גם ביחס ל- ע"פ 200/59 {מוחמד אל יוסף נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד(2), 1104}. באותה פרשה שמע העד שתי יריות כשלושת רבעי שעה לפני שמצא את המנוח מוטל פצוע, ובנוסף האליבי שמסר המערער הופרך. דבריו המפלילים של המנוח הכילו יותר פרטים אודות הרצח, והוא עוד הספיק, בטרם מת מפצעיו, למסור לחוקר המשטרה הודעה שכיב מרע בכתב שהכילה גם פרטים אודות המניע לרצח, אם כי ההודעה האחרונה לא שמשה ראיה מכרעת במשפט.

שאלה: האם ראיה לפי סעיף 10 לפקודת הראיות טענות תוספת ראייתית?

תשובה: ראיה לפי סעיף 10 לפקודת הראיות אינה טעונה תוספת ראייתית כלל {ע"פ 691/92 יוסי אהרון ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 96(2), 55 (1996)}; ראה גם ע"פ 3124/91 סמי כהן ובוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3), 406 (1993), שם נקבע ההיפך}.

כלומר, אין לפרש כאילו ישנה חובה לספק ראיית חיזוק לשם הרשעת הנאשם על-סמך הודעה לפי סעיף 10(1) לפקודת הראיות, אלא, יש להבינם כאילו נאמר שלמרות העדר הוראה מיוחדת לעניין זה בפקודת הראיות, עדיין לא הורשע אדם בעבירה מכוח אימרת שכיב מרע מבלי שבאה לפני בית-המשפט ראיית חיזוק זו או אחרת.

במילים אחרות, למרות שפורמאלית אין צורך בראיית חיזוק לאימרה מכוח סעיף 10 לפקודת הראיות, מאחר ועד כה טרם הורשע אדם בעבירה אך ורק על-סמך אימרה לפי סעיף 10 לפקודת הראיות, מן הראוי שבית-המשפט יתור אחר איזו שהיא ראיית חיזוק. באשר למשקלה של הראיה הנוספת, הוא יהיה תלוי במשקלה הסגולי של אימרת קרבן האלימות {ע"פ 3124/91 סמי כהן ובוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3), 406 (1993)}.

שאלה: האם קיימת חובה כי האימרה תהווה חלק משרשרת האירועים?

תשובה: הדרישה שהאימרה תהווה חלק משרשרת האירועים מותנית בהתייחסותה במישרין לאותם אירועים ובאמירתם בתקופת ההתרחשות, המשתרעת גם על אמירות שנאמרו לפני המתרחש בלב האירוע וגם לאחריו. התנאי בדבר "מועד האירוע" מתאפיין ב"גמישות", באופן שהוא עשוי לכלול גם אמירות הנאמרות בסמוך לתחילת התרחשותו של האירוע וגם כאלה הנאמרות סמוך לאחר שהתרחשות האירוע הסתיימה {כב' השופט י' קדמי ב- ע"פ 4004/93 יעקובוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1), 133 (1996)}.

חריג זה מקיים את שני התנאים המכשירים עדות שמיעה שנקלטו במשפטנו מן המשפט המקובל באנגליה ובארצות-הברית, והם חיוניות המידע לבירור האמת, וקיום נסיבות המבטיחות את אמינותו.

שאלה: מהו הרעיון העומד מאחורי סעיף 10(2) לפקודת הראיות?

תשובה: סעיף 10(2) לפקודת הראיות מתנה את קבילות האימרה בכך שלא ניתן להביא לעדות את נותנה. המחוקק יוצא מתוך הנחה, כי מצבו של קורבן האלימות מהווה ערובה נסיבתית לאמיתות דבריו וזאת, בהתקיים יתר התנאים המפורטים בסעיף 10 לפקודת הראיות {ע"פ 7832/00 בוריס יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2), 534 (2002); א' הרנון דיני ראיות, חלק שני (התשמ"ה), 169}.

שאלה: האם דברי מנוחה, בדבר אלימותו המתמשכת של הנאשם כלפיה ועל התעללותו בה במשך שנים, שנאמרו ביום שבו שלחה יד בנפשה – קבילים?

תשובה: דברים אלה, נמנים עם שרשרת המעשים שהובילו אל מותה ולכן הם עומדים בתנאים הקבועים בסעיף 10(2) לפקודת הראיות ומהווים חלק מן האירוע. דברים אלה נכונים בפרט כאשר הנאשם ששמע את דברי המנוחה אשר נאמרו בנוכחותו, לא הכחיש אותם מיד כפי שניתן היה לצפות מחף מפשע, אלא דרש ממנה לבטל את תלונתה. התנהגות זאת מחזקת את אמינות דבריה {ע"פ 7832/00 בוריס יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2), 534 (2002)}.

שאלה: מה דינם של דבריו של המתלונן באשר לזיהויו המיידי של נאשם, הן על-פי קולו והן על-פי חזותו?

תשובה: דברים אלה יכולים בנסיבות תנאי סעיף 10 לפקודת הראיות להוות אימרת קורבן אלימות אשר נאמרה מיד לאחר שנעשה בו מעשה האלימות, וככזו היא קבילה, וההנחה היא כי תוכן האימרה הינו אמת.

שאלה: מהן שתי החלופות שמציב סעיף 10(1) לפקודת הראיות?

תשובה: סעיף 10(1) לפקודת הראיות קובע שתי חלופות לפיהן האימרה נאמרה בעת שהתרחש מעשה האלימות נשוא האישום או סמוך לאחריו; או בהזדמנות הראשונה שהייתה לקורבן המעשה להתלונן עליו.

"הטעם לקבילות האימרות הקבועות בסעיף האמור נעוץ, איפוא, בקיומה של "זיקה מקשרת" בין מעשה האלימות לבין האימרה... כאשר זיקה זו מסלקת את החשש שמא האימרה כוזבת. זיקה כזו, יכולה על-פי טיבה, להתקיים רק במקום שיש "סמיכות זמנים" בין האלימות לבין האימרה; באופן שהאימרה נאמרת תחת "השפעתה" של האלימות... אימרה המתקבלת על-פי הוראות סעיף 10 לפקודה משמשת ראיה לאמיתות תוכנה; ויש להתייחס אליה כאל ראיה נפרדת ועצמאית ביחס לעדות שמוסר אומר האימרה, באופן שהיא יכולה להצטבר לה או לבוא במקומה. אימרה כאמור יכולה לשמש בסיס להרשעה; ואין בחוק או בהלכה הפסוקה דרישה לקיומה של "תוספת" כלשהי בהקשר זה" {ת"פ (ת"א-יפו) 40041/00 מדינת ישראל נ' רפאל בן, תק-מח 2002(2), 7974, 7994 (2002); י' קדמי על הראיות, חלק ראשון, 536}.

שאלה: האם תלונה שנמסרה לחוקר משטרתי לאחר שקודם לכן מסר קורבן המעשה פרטים על מצב בריאותו לרופא בחדר המיון – תיחשב להזדמנות ראשונה להתלונן?

תשובה: כן {ראה גם ע"פ 3737/91 חיר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3), 273 (1992); ע"פ (ת"א-יפו) 70046/99 גלית אלון נ' מדינת ישראל, תק-מח 99(3), 1947 (1999); ע"פ 436/80 עמוסי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2), 566 (1981); ת"פ (חי') 170/01 מדינת ישראל נ' סולימאן בן טאקי מחאג'נה, תק-מח 2004(3), 652 (2004)}.

שאלה: האם הודעתו של המתלונן, בה הפליל את הנאשם, ושנגבתה בבית המתלונן למחרת היום וכ- 4 שעות לאחר הדברים שאמר בבית החולים, תיחשב כהזדמנות ראשונה?

תשובה: לא. ב- ת"פ (שלום כ"ס) 40655-08-10 {מדינת ישראל נ' נזיר מורדי, תק-של 2012(1), 9989, 9993 (2012)} קבע בית-המשפט כי הודעות המתלונן במשטרה לא נאמרו בשעת מעשה האלימות, ואף לא בהזדמנות הראשונה שהייתה לו להתלונן על מעשה זה.

ההזדמנות הראשונה שעמדה למתלונן להתלונן על מעשה האלימות הייתה, ככל הנראה, לפני שוטר שהגיע לאירוע {הודעת המתלונן מיום 17.8.10 שעה 1:16, עמ' 3 שורה 23}.

לאחר-מכן טופל המתלונן לפי גרסתו במרכז הרפואי "אלרחמה" במשך כשעה, ואמר שם לגרסתו שנפל ממשאית. גם בבית החולים "מאיר", אליו הגיע המתלונן ביום האירוע בשעה 21:02. אמר המתלונן לרופאים שפציעותיו נגרמו בשל כך שנפל ממשאית {דו"ח חדר המיון בבית חולים "מאיר" מיום 16.8.10 שעה 9:02}, וברור כי המאשימה אינה מבקשת להסתמך דווקא על אימרה זו במשפטו של הנאשם.

הודעתו הראשונה של המתלונן במשטרה, בה הפליל את הנאשם, נגבתה בבית המתלונן בשעה 1:16 למחרת היום, כארבע שעות לאחר הדברים שאמר בבית החולים. במצבים מעין אלה קבעה הפסיקה שלא מדובר באימרה שנמסרה בהזדמנות הראשונה שהייתה לקורבן העבירה להתאונן על המעשה {ראה גם ע"פ 436/80 עמוסי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2), 566, 571 (1981)}.

שאלה: האם האימרה "כעבור שניות מספר שמעתי קול צעקת חניקה מצד מוסף (המשיב). מוסף נכנס בריצה לתוך חדרי ולוי (המערער) אחריו ולוי מחזיק בו בסביבת העורף ורץ אחריו. כשלוי היה בחדרי... עזב לוי את מוסף. מוסף נשאר בחדר. פניו היו אדומות, היה נרגש ואדום וסיפר לי מה שקרה. אמר שלוי תפשו ורץ אחריו וחנק אותו. ביקשתיו שישב לנוח קצת" – קבילה?

תשובה: בית-המשפט קבע כי דברים אלה קבילים הם ומהווים תמיכה מספקת לעדותו של המשיב, הוא התובע במשפט המקורי {ע"א 22/49 לוי נ' מוסף, פ"ד ד(1), 558 (1950)}.

שאלה: מה דין האימרה במקרה להלן: עסקינן במקרה שאחת הראיות הייתה עדותו של אבי הקורבן, בה מסר כי כאשר בנו התאושש מניתוח שעבר בעקבות הניסיון לרוצחו, שאל אותו מי ירה בו. בתגובה, סימן הקורבן כי הוא מבקש כלי כתיבה ומשקיבלו רשם את כינויו ועיר מגוריו של המערער. הפתק עצמו הושמד.

ההודעה נמסרה למשטרה רק לאחר 10 ימים ממועד השיחה, וזאת משום שלטענת האב לא רצה להיות מעורב בעניינו של בנו, שביקש ממנו לא לספר דבר למשטרה. הקורבן הכחיש דברים אלה.

תשובה: ב- ע"פ 4443/95 {פלח נ' מדינת ישראל, תק-על 96(3), 242 (1996)} קבע בית-המשפט כי בית-המשפט המחוזי רשאי היה ליתן אמון בעדותו של אבי הקורבן ולקבל מפיו את "אימרתו" של הקורבן כאימרת קרבן של אלימות לפי סעיף 10(1) לפקודת הראיות בדבר זהות האדם שירה בו.

העובדה כי האימרה נמסרה במהלך ההתאוששות שלאחר הניתוח, אינה מוציאה אותה מכלל אימרה שנמסרה ב"הזדמנות הראשונה להתאונן", אך טבעי הוא שבשלב ראשון ימקד פצוע ירי את מעייניו בטיפול הרפואי, ורק לאחר שיקבלו יתן דעתו למסירת מידע שיביא לאיתורו ולהענשתו של תוקפו.

אומנם, לכאורה נראית עדותו של אבי הקורבן כעדות כבושה שערכה מועט. ברם בנסיבות העניין אפשר לקבל שהאב לא מיהר לחשוף את תוכן האימרה והמתין לראות אם לא יהיה בחשיפתה כדי לסכן את בנו.

שאלה: מהו הרציונל העומד מאחורי קבלת עדות של קורבן אלימות אשר נמצא בסכנת חיים?

תשובה: כאשר אדם נתון בסכנת חיים בשל מעשה אלימות שנעשה בו, דעתו אינה נתונה להעליל על מי שלא עשה לו דבר {ע"פ 691/92 אהרון נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3), 675 (1996)}.

שאלה: אימתי תידחה אימרתה של עדה?

תשובה: ב- ת"פ (חי') 443/00 {מדינת ישראל נ' יפים בן פייבל ליסר, תק-מח 2004(1), 6845 (2004)} סבר בית-המשפט כי אימרה שנגבתה עשרה ימים לאחר האירוע אינה עונה לתנאי ההזדמנות הראשונה, זאת כאשר רופאים, אחיות ובעיקר הבעל והבת נמצאים על יד הנפגעת יום אחר יום וודאי ששוחחו על האירוע עם הנפגעת ו/או באוזניה.

ד"ר האני מולא, רופא אשר ניתח את הנפגעת, העיד בבית-המשפט כי ניסה לקבל אינפורמציה אודות האירוע מאת בני המשפחה, ובית-המשפט סבר כי כך עשו גם רופאים אחרים וייתכן כי אף ניסו לדובב את הנפגעת, שיחות אלו יש בהם כדי להשפיע על דעתה של הנפגעת.

שאלה: האם "אימרת שכיב מרע" מתקיימת כאשר המתלונן מוסר הודעתו במשטרה?

תשובה: לא. ב- ת"פ (שלום כ"ס) 40655-08-10 {מדינת ישראל נ' נזיר מורדי, תק-של 2012(1), 9989, 9993 (2012)} קבע בית-המשפט כי חלופת סעיף 10(3) לפקודת הראיות, איננה מתקיימת במקרה דנן, שכן, הודעות המתלונן במשטרה לא נמסרו בשעה שהיה גוסס או האמין שהוא גוסס.

שאלה: האם ניתן לקבל הודעה של הולך רגל שנפטר ושנמסרה בהזדמנות הראשונה שהייתה לו לאחר התאונה?

תשובה: כן {רע"פ 6117/11 ג'סאן חלבי נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(4), 3498, 3499 (2011). יובהר כי במקרה דנן קבע בית-משפט קמא כי עסיקנן בהודעה שנגבתה מהולך הרגל ביום 15.12.08, קרי, שלושה שבועות בערך מיום האירוע. אכן ההודעה לא נגבתה בשעת התאונה או מייד לאחריה. יחד-עם-זאת, ראוי להדגיש כי הולך הרגל הובל מיד לאחר התאונה לבית החולים ובילה בבתי חולים עד שפגש לראשונה בשוטר שגבה אימרתו ולא מתקיימים במקרה דנן החששות למסירת דברים מתוכננים שמעוררים חשש לאי-אמירת האמת}.